ממש נהניתי לצפות בסרט ״פרארי״ בשבוע שעבר.
הוא מעלה כמה מחשבות לגבי ההבדלים בין התרבות האירופאית לאמריקאית.
וזו אולי דרך רלוונטית להסתכל על מיסטרל, חברת הבינה המלאכותית הצרפתית שהכריזה לאחרונה על גיוס של מאות מיליוני דולרים.
אנצו פרארי היה פאונדר אובססיבי.
אובססיבי לבנות את המכוניות הכי מהירות והכי מוצלחות, שינצחו בכמה שיותר מירוצים.
הוא מדמיין איך הוא מכווץ את עצמו לתוך המנוע, מסתכל על הרכיבים עובדים, ושואל את עצמו איך אפשר לעשות את זה יעיל וטוב יותר.
וזה אולי קצת מזכיר את הסרט ״הפאונדר״ על ריי קרוק, שבנה את מקדונלד׳ס.
אבל בעצם, הם ההיפך המוחלט אחד מהשני.
האובססיה של ריי קרוק הייתה ליעילות.
איך לתכנן את המטבח ככה שיגלח כמה שניות מהזמן ההכנה של בורגר.
להכניס משהו כמו מילקשייק מאבקה, כדי שכבר לא יצטרכו להחזיק מקררי גלידה בכל סניף.
איך להגדיל את הסקייל והרווחים כמה שיותר.
הפוקוס של אנצו פרארי היה בדיוק הפוך.
הוא לא ידע בכלל כמה מכוניות החברה מוכרת.
או כמה כסף היא מפסידה.
הדבר האחרון שהעסיק אותו זה איך להתייעל. איך להגדיל את הייצור. או את שולי הרווח.
הוא הוציא כסף בלי הגבלה כדי לבנות את המכונית הכי טובה שאפשר.
וזה די מעניין שהחברות האירופאיות הגדולות והמצליחות הן חברות יוקרה, כמו פרארי או הרמס או לואי ויטון, בזמן שבאמריקה קמו חברות כמו וולמארט ומקדונלד׳ס.
ואיך זה קשור למיסטרל?
דניאל גרוס, משקיע שבעבר ניהל תכניות בינה מלאכותית באפל, השווה אותם למסעדת מישלן צרפתית שבה מקלפים מלפפונים בצורה מדוייקת ומושלמת.
זה אופייני לתרבות האירופאית להשקיע כמות אדירה של מאמץ בפרטים הקטנים ובמשימות שנחשבות לסטטוס נמוך.
במסעדה באמריקה פשוט היו מכניסים הכל לבלנדר.
ובאופן די דומה מיסטרל, החברה מפריז, הם אובססיביים לניקיון ולאיכות של הדאטה.
הם ממוקדים בלבנות את המודל הכי איכותי שאפשר לגודל נתון של פרמטרים.
לנקות דאטה בקפדנות נחשב לסקסי בערך כמו לקצוץ עלים ירוקים בדיוק בזווית הנכונה.
אבל מיסטרל עשו את זה מאד טוב והתוצאות במודלים שהם שחררו הן מאד מרשימות ביחס לגודל שלהם.
הם הוכיחו שיש הרבה מקום לשיפור בביצועים של המודלים רק מעצם זה שהדאטה יהיה מאיכות הרבה יותר גבוהה.
קשה להגיד עדיין לאן זה יילך, אבל זה יהיה מעניין אם איכשהו מיסטרל יתפתחו ל״פרארי״ של הבינה המלאכותית.
